דור ראשוןיצחק גלינה־שור, בנו של מרדכי, ראה צורך ברור בייצור יין איכותי בארץ ישראל והחליט להקים יקב משפחתי. הוא חבר לגיסו, ברוך שור, אשר בבעלותו היה היתר למכירת אלכוהול הנדרש דאז מטעם השלטונות העות’מניים, ובהמשך לכך המשפחה שינתה את שמה ל”שור”. היקב הוקם במרתף שהיה צמוד לכותל המערבי הקטן, סמוך לרחוב ׳חגי׳ ברובע המוסלמי של העיר העתיקה בירושלים. החביות מוקמו באופן אסטרטגי כך שלא ייגעו בטעות בקירות הר הבית. זה היה היקב המשפחתי הראשון שהוקם בארץ ישראל. הענבים מהם הופקו היינות נרכשו בשוק מקומי וסגנון היין המקובל היה ברובו מתוק. בזמן הייצור היין אוחסן בחביות גדולות וכשהיה מוכן, הוא נמכר בחביות קטנות יותר וזאת מאחר שבאותה התקופה עדיין לא השתמשו בבקבוקים. החביות לא נשאו כל סימון או תווית והמידע אודות היינות עבר מפה לאוזן. ניתן למצוא את התיעוד הראשון ליקב של משפחת שור במפקד האוכלוסין שהוסמך על ידי משה מונטיפיורי ב־1849.
דור שנישמואל שור, הדור השני במשפחה, ניהל את היקב בעיר העתיקה בירושלים יחד עם אשתו רוזה. על אישיותה המיוחדת של רוזה דובר וסופר רבות. רוזה פתחה בשוק הכותנה ברובע המוסלמי את בר/חנות היין הראשונה בישראל. למקום קראו “חאמרה רוזה” (בארמית “היקב של רוזה”) ובו הוגשו יינות, ברנדי וערק. למשפחת שור היה הסכם גידול ענבים עם משפחה ערבית מאזור חברון, ובכל שנה במהלך הבציר, הענבים הובלו לירושלים בסלסילות על גבי חמורים וגמלים. לאחר שהכנת היין הייתה מסתיימת, לקוחות היו מגיעים אל היקב עם בקבוקים (שכבר היו זמינים באותה התקופה) או מיכלים קטנים אחרים בהם סופק היין.
רוזה שור לקחה פיקוד על ניהול היקב לאחר שבעלה שמואל הלך לעולמו בשנת 1921. בעקבות שינויי חקיקה של המנדט הבריטי ב־1925 היקב נאלץ אחרי כ־80 שנה בעיר העתיקה לעבור למשכנו החדש בבית ישראל במערב ירושלים. המשפחה התגוררה בקומות העליונות של הבית, תוך שהיקב התנהל במרתף. רוזה, שלימים התגוררה בבית מול היקב, הייתה האישה הראשונה שניהלה יקב בישראל. היא זו שהייתה אחראית למעבר המוצלח של היקב מהעיר העתיקה למשכנו החדש. הענבים בהם השתמשו היו בעיקר מזנים מקומיים למשל כמו דבוקי, שמקורם היה כרמים באיזור חברון. יינות הוגדרו כ’מתוקים’ או ׳חמוצים׳ (הכוונה ליינות יבשים וחצי יבשים).
דור רביעיהאחים אברהם ומשה שלום שור, הינם הדור הרביעי. היקב היה ידוע דאז בשם “האחים שור”. הם נמנו עם יצרני היין הראשונים שמילאו ובקבקו יין, פעולות שנחשבות כיום למובנות מאליהן. התוויות באותה התקופה היו בסיסיות בלבד, הן הודפס על רקע לבן וכללו מידע ראשוני אודות היין. אלה היו זמנים קשים לתעשיית היין, שבאו בעקבות מהמיתון הכלכלי העולמי, שפרץ בסוף שנות ה-20. אבטלה גבוהה ומחסור במזון בשל כמות מהגרים גבוהה, הובילו מגדלים רבים לעבור לגידול פירות הדר במקום ענבים, דבר שהערים קשיים רבים בפני יצרני היין. עם זאת, האחים שור הצליחו להסתגל לתקופה הלא פשוטה ולא פחדו לבצע שינויים ולבסוף הובילו את היקב לשגשוג.
דור חמישיבאמצע שנות ה־40, בהמשך להתרחבותה של המשפחה, החליטו האחים שור לפצל את העסק לשניים. אברהם מאיר שור המשיך לייצר יין ולנהל את מה שלימים ייקרא “יקב א.מ.שור”. אחיו ייסד חברה חדשה שייצרה מיץ ענבים ומשקאות אלכוהוליים. לאחר הקמתה של מדינת ישראל כשהיה כבר מקובל לתת שמות מסחריים ליקבים במקום שמות המשפחה, שמו של היקב שונה ל”יקב ציון”, דבר שהדגיש מחדש את החיבור והזיקה של המשפחה לירושלים. באותה התקופה התוויות הפכו לצבעוניות יותר, והיקב החל לשים דגש על דרכי שיווק היינות שמותגו לראשונה בשמות בינלאומיים מפורסמים, כמו: פורט, שרי, מלאגה, טוקאיי ומדוק (עוד בתקופה ששמות אלה טרם היו מוגנים בזכויות יוצרים). לראשונה הוקם ביקב מערך הפצה כלל ארצי, דרכו אנשים מכל קצוות המדינה יכלו ליהנות מהיינות.
דור שישיאלישע שור, סבו של יוסי שור, היה הדור השישי של היקב. בתקופתו ייצור היין ביקב התפתח והפך למכני ומקצועי יותר באופן ניכר. נרכשו מכונות ריסוק ״קראש״ חדשות וציוד חדיש אחר, שסייעו בשיפור הבקרה על תהליך ייצור היין, ובאופן הדרגתי גם החליפו את העבודה הידנית הרבה שהייתה נהוגה בתעשיית היין בתקופה ההיא. בנוסף, ביקב הוצבו מספר קווי בקבוק ארוכים ורחבים, דבר שאילץ את היקב לעבור לאתר גדול יותר במעלה אדומים, בפאתי ירושלים. באותם זמנים אחד מהזנים הדומיננטיים היה קריניאן והענבים גדלו בעיקר באזור השפלה והרי יהודה.
דור שביעיתחת ניהולו של משה שור, אביו של יוסי שור, היקב צמח והפך לשישי בגודלו בישראל. היקב השקיע בציוד מתקדם נוסף, שכלל מכונות השמות דגש על סחיטה עדינה, מכלי נירוסטה עם בקרת טמפרטורה וחביות עץ אלון צרפתיות קטנות משובחות. היקב עבר שינוי מערכתי, ולראשונה החל לייצר יינות מזני ענבים אציליים קלאסיים (כמו קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה). יינות היקב החלו לזכות להכרה בשל איכותם ולשבחים מצרכני ומבקרי היין כאחד.
דור שמינייוסי שור, הדור השמיניֿ השקיע בשנת 2000 בנטיעת כרמים באזורי גידול ענבי יין המובילים בישראל, בייחוד בגליל ובהרי יהודה והשנת 2006 וייסד את יקב בוטיק 1848 – שנקרא בהשראת השנה בה משפחתו החלה לייצר יין. השקעת המשאבים בכרמים התבטאה באיכות היין שיקב 1848 ייצר בציר אחר בציר. היקב המשיך להתפתח תוך השקעת משאבים ברכישת ציוד משוכלל ובהרכבת צוות החלומות, שכלל יינן צרפתי שרכש את השכלתו בייננות מאוניברסיטת בורדו, וכן יועצים מובילים בתחום גידול הגפן וייצור היין.
